המדבר דל בצומח, ועיקר צמחייתו, מרוכזת בערוצים ובגאיות בהם מתנקזים מים. באזורנו כמות המשקעים מועטה ועומדת על כ- 100 מילימטר. הם אינם סדירים ונוטים להפוך לנגר עילי, הזורם על פני המדבר. יובש האוויר גורם להתנדפות מהירה של מים מהקרקע, משרע טמפרטורות עונתי ויומי גדול, קרינה בעוצמה גבוהה, ורוחות שרב. כמו כן, הקרקע מכילה מלחים רבים, בייחוד החמדה הנפוצה באזורנו, והמהווה יחידת נוף המכוסה באבנים וחצץ.

מסיבות אילו, בין 70% ל-80% מצמחי המדבר, הינם צמחים חד שנתיים – ברי חלוף, אשר מסיימים את מחזור חייהם לפני בוא הקיץ. צמחים אלו נובטים בתחילת תקופת הגשמים, פורחים, מייצרים זרעים, ונובלים בתום עונת הגשמים. זרעיהם ינבטו בעונת הגשמים הבאה. לעיתים, נביטת הזרעים מותנית בכמות הגשם ותתרחש רק באם התנאים טובים דיים. מעניין לציין כי חיוניותם של זרעי צמחים רבים נשמרת שנים רבות, על אף תנאי המדבר הקיצוניים.

רבים מצמחי המדבר הינם צמחי בצל ופקעת. הם אוגרים חומרי תשמורת, המיוצרים בעלים ובגבעולים בעת עונת הגשמים, מייבשים, ומשירים את חלקי הצמח העל- קרקעיים בעונת היובש. מבין צמחי בצל ופקעת במדבר בולטים מיני החצב, העירית, והסתוונית.

הצמחים הרב שנתיים במדבר, "תושבי הקבע", מתמודדים עם הקיץ הקשה והשחון בזכות מנגנונים שפיתחו. צמחים אלו מאופיינים במערכת שורשים ענפה ביותר, הסופחת מים ביעילות. עקב מליחות הקרקע הגבוהה, מתקשים הצמחים לשאוב את המים מין הקרקע (לחץ אוסמוטי), ומשום כך פיתחו מוהל תא (נוזל בתוך תאי הצמח) המכיל מלחים רבים. זו הסיבה למליחותם של צמחי מדבר כגון מיני אשל, ומלוח.

בתהליך קליטת הפחמן הדו חמצני, כחלק מהפוטוסינתזה, מאבד הצמח מים רבים, המתאדים דרך הפיוניות (נקבים זעירים בחלקיו הירוקים של הצמח). הצמחים במדבר פיתחו מנגנונים שונים לצמצום התאדות זו, כגון: שערות זעירות, המכסות את חלקיו הירוקים של הצמח, ויוצרות בידוד מסוים בין האוויר בחוץ לפיוניות; הסתרת הפיוניות בצידי העלה והגבעול או בתוך חריצים על פני הגבעול, כדי להקטין את חשיפתם לשמש; בנוסף צמחים במדבר מאופיינים בעלים קטנים, המצמצמים את שטח ההתאיידות; בצמחים אחרים ניתן לראות עלי גבעולים ירוקים בלבד, בעזרתם הם מטמיעים כמו במקרה של רותם המדבר, שהינו שיח דומיננטי ביותר באזורנו, המשיל את עליו הקטנים בקיץ, ואז גבעוליו בלבד משמשים לו להטמעה; חלקיהם הירוקים של רבים מצמחי המדבר, עטופים בשכבה שעוונית מבריקה, המכונה קוֹטִיקוֹלַה, המצמצמת אידוי וקרינה; רוב צמחי המדבר בשרניים ועליהם נפוחים ומלאים בנוזל- כך מוקטן שטח פני העלה הנחשף להתאדות, וכן נאגרים מים המשמשים בעונות היובש. ניתן לצפות בתופעה זו אצל זוגן השיח, ערטל המדבר, מיני אשליל, יפרוק, ואוכם שהינם צמחים מדבריים מובהקים; זאת ועוד, חלק מצמחי המדבר, פיתחו מנגנונים ביוכימיים, המאפשרים אגירת פחמן דו חמצני, כך שהם מסוגלים לפתוח פחות את פיוניותיהם, או לפתוח אותם רק בלילה, כאשר פוטנציאל אידוי המים נמוך; צמחים רב שנתיים רבים, מסוגלים לייבש חלקי צמח שלמים בקיץ, ולחזור ולהחיותם בחורף, כאלו הם לענת המדבר, וזוגן השיח.

לקריאה מורחבת על הצומח באזורנו